דומני שהמושג "הממשי" (le R?el) של הפסיכואנליטיקן הצרפתי ז'אק לאקאן יש בו כדי לסייע הרבה בהבנת קטעים גדולים מיצירתה הייחודית והאינטליגנטית של האמנית חדווה אטלס בן-דוד. באמצעות "הממשי" מבקש לאקאן לסמן את מה שלא נכלל בניסוח הלשוני המודע, אך קובע את המציאות הנפשית של סובייקט או של קהילת סובייקטים. לגבי כל אחד מאתנו, למשל, הלא-מודע הוא "הממשי" - הוא מכריע את יחסנו עם עצמנו, עם זולתנו ואת הצורה בה מתעצב עולמנו. אבל בעצם, אם לפתח מעט את המשגתו של לאקאן, גם מה שמודע אך לא חשבנו עליו במלאות, או שהדיבור עליו, נאסר או נמנע הוא הממשי.
בשתי הסדרות האחרונות של חדווה אטלס בן -דוד, לבש "הממשי" שתי צורות. בסדרה הקדומה יותר, הממשי הוא מורה ערומה במחיצת תלמידים ילדים, בכתה, בתצלום מחזור וכיו"ב. היא הוצגה בבית האמנים בירושלים ב-2011, בתערוכה ששמה היה "דיוקן קבוצתי עם מורה" ונאצרה על ידי טלי תמיר. ואילו בסדרה הנוכחית, הממשי הוא דימוי העיט החוזר בכל הציורים. המורה הערומה מייצגת את כל מה שלא נכלל בדימוי המורה הרגילה ובחילופי התקשורות הנורמטיביות בינה לתלמידים. המורה הערומה היא האמת הערומה אותה אי אפשר ואסור ללמד בסדר הדידאקטי של משרד החינוך. המורה מלמדת שירי מולדת למשל, אך את האמת על המולדת ועל אהבת המולדת היא מנועה מלנסח. כל הממשי מוכחש, מודחק ומעוכב בנוסחאות ההוראה המיועדות לתלמידים שיש בהן לרוב אינדוקטרינציה חד ממדית ופשטנית. המולדת ואהבת המולדת כפי שהן מוצגות לילדים ונוער, הן מרכיבים באגדה תמימה ומטעה, שנועדה, בין השאר, להפוך את הנוער לצבא-העם המוכן להקריב את חייו למען המולדת.
ואילו בסדרה הנוכחית המוצגת לפנינו בגלריה טובה אוסמן, הממשי הוא עיט. העיט הוא סמל רב עוצמה שחברו בו צדדים ארכיטיפיים רבים, שסגנון יצירותיה של חדווה אטלס בן-דוד מכוון אל כמה מצדדיו הבולטים. סגנון הציורים מציג את העיט כציפור קודרת ואכזרית המעוררת מחשבות על המוות, בהיותה ניזונה לרוב על פגרים. העיט נראה בציוריה כדימויה של האם הרעה - אמא אדמה הבולעת אל בטנה את כל החי. הדימוי הזה מתגבש כאשר העיט מצויר כמעין צללית של מרים מתמונת הפייטה, כשהוא נושא בזרועותיו את בנה הצלוב.
המצרים הקדמונים ראו בעיט ציפור אלוהית - נֶחְבֶּט - המייצגת את האם הגדולה מצדדיה החיוביים והשליליים כאחד, בגלל הסגולה של נקבת העיט בהגנת גוזליה במסירות מיוחדת במינה, בצד זיקתו של העיט למוות כזולל פגרים. אבל נראה שהעיט בציוריה האחרונים של חדווה מציג את האם הגדולה רק מצדה השלילי ביותר - הוא מייצג בקדרות רבה אכזריות-נקרנית ומוות. הממשי כאן הוא נוכחותו האכזרית, הבלתי נמנעת והמוכחשת תמיד של כורח מותנו. העיט שלה קרוב לעולמם הגרוטסקי של העיטים בתחריטיו הסוריאליסטיים המרשימים מאוד של גויה. גם אי אפשר שלא לזכור נוכח ציוריה את העיט המסוכן, המייצג אם קמאית סרסנית, במסה הנודעת של פרויד על לאונרדו דה וינצ'י.
אופני הייצוג של הציירת שומרים על זיקתה לעולם הילדים של הסדרה הקודמת. גם בסדרה החדשה הציורים מעלים על הדעת איורי קומיקס לילדים או סרטי אנימציה ברגיסטר סוריאליסטי קודר ואפילו דכאוני, הנוגע במאוים. כמה ציורים של בן דוד הזכירו לי את עולמו הסוריאליסטי והמאוד יונגיאני של פרדיקו פליני כאשר הוא עוסק בילדותו. הזדקקותה של חדווה למפלס הציורי הזה היא נועזת במחוזותינו, בגלל "האיסור" ששרר כאן במשך שנים רבות, בהשראת האסכולה של רפי לביא על ציור נראטיבי. מכל מקום, הנרטיביות של ציוריה של חדווה גם היא בחזקת הממשי. ציוריה הם פרי החוויה הבלתי נמנעת והבלתי מנוסחת לרוב, שחיינו מאורגנים תמיד בנראטיבים שאנו או אחרים יוצרים לנו. אין חיים מחוץ לנראטיב.
את זיקתה של הציירת לעולם הקומיקס לילדים צריך לתלות גם בכך שהייתה מורה בבית ספר עממי במשך שנים רבות לפני שהפכה לציירת. לכך צריך להוסיף את נפש הילד הפועלת בנפשה גם כיום מסיבות מורכבות. ברור שאם העיט הוא סמלה הארכיטיפי של האם הגדולה הרי בהכרח יש לו לעיט זה ילד או ילדים. יחסי האם והילדה בציוריה של חדווה יכול להוות חומר לעיונים מרתקים.
כאמור, קדרות ציוריה של חדווה אטלס בן-דוד מפרשת את העיט שלה. אבל כדאי לזכור כי העיט כאם הגדולה קשור לא רק במוות אלא גם בלידה מחדש. העיט לא רק שומר על צאצאיו במסירות ומשמש כאדון הלידות; עצם אכילת הנבלות הופכת את החומר המת לחומר חי בגופו שלו. והבה נקווה, שבבלי דעת, העיט של חדווה מציין גם את היכולת לדאות בגבהים ולהשיג מבט נרחב וחד - שדה ראייה חסר גבולות. דומני שגילה של הציירת מקנה לה כעת פרספקטיבה מיוחדת במינה.
הסגנון של חדווה נושא אתו מסרים עמוקים רגשיים והגותיים מעבר לנוכחותם של סמלים כאלה או אחרים. היא מצליחה ליצור ביד וירטואוזית תמונות מחדרי הלב החשוכים ביותר. כל הדמויות שהיא מציירת נושאות עמן תום, כאב, אשליה ואת חותמו של הגורל.כל אחת מדמויותיה מכילה מידה מפתיעה של נפשיות. הצבע השחור שלה הוא צבעוני מאוד ונימורו בכתמי צבע פה ושם מעצימה את צבעוניותו. היא רושמת בקלילות של אדם המשרבט בעט בלא התכוונות מודעת את זרם הפנטזיות שבנפשו. מתבקש להזדקק כאן למשחק מילים:העיט הנוכח בציוריה כמין אלוהות בוראת והורגת הוא גם העט בו הציירת רושמת – יוצרת ומוחקת.
*טלי תמיר-קטלוג תערוכה לחדווה 'סלינו על כתפינו', גלריית הקיבוץ, 2003.
מרדכי גלדמן
נובמבר 2012
all rights reserved