אני מכיר אנשים רבים מדי אשר נישאו מתוך כוונה טובה, וטוב אילו עשו אחרת... ובכל זאת.
אנו מבקשים מעט שקט בבקשה,
אורחים יקרים אני מבקש מכם מעט סבלנות,
אני יודע שכולכם מחכים לחופה אבל יש לנו קצת בעיות טכניות , מעט התרגשות של הרגע הגדול?...!
חדווה אטלס בן דוד מציגה בתערוכתה 'מקודשת' שלושה נושאים החוברים לאמיתה אחת הנוגעת לבריתות ולמסגרות החברתיות לפיהן אנו חיים: ילדות, טקסיות ומסגרות משפחתיות, נישואין וזוגיות. הציורים בתערוכה זו מבוססים על צילומי טקסי נישואין חלקם בני 50 שנים, חלק גדול מן התמונות ניתן לחדווה למשמרת ואחדים אף הועברו אליה לאחר שברית הנישואין התפרקה. בין ציוריה נמצאת גם חתונתה.
הציורים אותם ציירה חדווה שונו ממקורם הצילומי והפכו להיות מעין אות אזהרה למוסד זה. חדווה מתקרבת לנושא זה ומציגה את הרהוריה העולים מן המציאות היומיומית. יש לומר כבר בתחילה כי חדווה אינה מתרפקת על גלי נוסטלגיה ורסיסי אושר המתעוררים בדפדוף באלבום המשפחתי, אלא "מחלצת מתוכם את הרגעים האמביוולנטיים, את רגעי הלא מודע שבין השותפות לבין הבחירה(חופש הבחירה), בין החגיגה למבוכה" *.
חדווה "עורכת היכרות" עם האנשים המצולמים ברגישות רבה, תוך אבחנה של ג'סטות גוף והבעות פנים, אך בציוריה מציגה אותם חדווה כמעט בהיפוך למה שבוודאי היינו מצפים מטקס נישואין מרגש וכן. דמויותיה מאופיינות כחסרי נחת, ללא מוטיבציה, ולעיתים אף כבעלי קושי מסוים לעמוד ולהפגין דיפלומטיות .חדווה בוחרת לתאר את אלו שקשה להם הממשיכים "לסבול", 'כי אי אפשר לעצור'. אני נזכר במחווה הנחשבת הומנית (אם כי נועדה להגן על כבוד הדת) הנכללת בטקס הנישואין הנוצרי, בו נשאלת השאלה, האם לאדם כלשהו ישנה ידיעה או סיבה שבעטיה לא יוכל הזוג לבוא בברית הנישואין בפני האלוהים. ואני שואל, אילו רק היה אפשר לעצור לרגע ולחשוב בכובד ראש על סיבה אחת. חדווה עוסקת בתערוכה זו ביחסים שבין הקבוצה לבין היחיד ומוצאת לא מעט סיבות אשר יכלו לבטל את ברית הנישואין ולראיה היא מתארת מחד את האנשים השונים, כשותפים למאורע המאגד אותם בטקס או אקט פולחני המבטא תחושת שייכות, ומאידך על ידי שפת גופם, כזרים ומנוכרים .
ההתנגשות בין היחיד והחברה האידאל והמסורת היא בלתי נמנעת וזאת בעיקר משום שאנו יודעים כי היחיד משרת את הקודים החברתיים לעיתים ללא בחירה. אם רק נפנים לאילו שאלות ומבטים נידונה נערה צעירה אשר הפכה לאישה וטרם נישאה נבין את המנגנון. את המכניקה של מידות ונורמות אלו מבטאת חדווה במחשבותיה ובציוריה המציגים את הטקסים החברתיים אשר הפכו עם השנים למודל לפיו יש לנהוג, לעיתים אף בלא להפעיל שיקול דעת ולחשוב כיחיד ולא כקולקטיב ההולך בדרך הסלולה היחידה.
החדר הראשון בתערוכה מציג ציור( ראשינו עטורים) של ילדה קטנה הלובשת שמלה חג לבנה וראשה עטור זר לצד ציור זה ציור כלה ביום חתונתה (זה לא פרחים), המפגש בין שני הציורים מעלה בראשי את ציוריו של פרנצסקו גויה הצייר הספרדי אשר צייר את ילדי המלוכה בגילם הרך מאוד תוך שהוא מוסיף לציור סמלי מלוכה שלטון והנהגת צבא מתוך הכרה בתפקיד אשר אליו נולדו. הילדה הקטנה המצויירת על ידי חדווה בוודאי יכולה לסמל את הקשר בין המיתוס והחלום עליו גדלו ועדיין גדלות ילדות רבות בארץ ובעולם (לעיתים כשושבינות) והוא שיום אחד תגענה ותהפוכנה לכלות יפיפיות. לצד ציור זה מופיעה משפחתה של חדווה שמרביתה נספתה בשואה, ציור זה כוחו לא רק כתיעוד, אלא הוא מסמל את המודל החברתי של אבותיה אשר לפיו חיו ואותו העבירו לדורות הבאים. בתחתית הציור נזכר הפסוק מן האגדה התלמודית "נטלה נר ועמדה לפניו מאירה מערב ועד בוקר". מקומו של פסוק זה ביצירתה של חדווה הנו ביקורת נוספת המופנית כלפי הממסד הדתי הדואג שהאישה אשר זה עתה נישאה תדאג ותשרת את בעלה כדי שיוכל ללמוד תורה.
החדר הפנימי מגלה ציור נוסף, 'המלוות'- ציור זה מספר ומעמיד את מקום המלווה ביהדות במקום חשוב - ההליכה המשותפת אל מקום שאינו מוכר על ידי מי שכבר מכיר את הדרך. מלוותיה של הכלה ששמלתה כמו הפכה אדומה –אולי מרמזת לקורבן, לובשות שחור, מחזיקות בה ומלוות אותה כאילו הייתה נידונה. במקום שיהיו בעבורה מקור לכוח נראה כי משהו באחיזתן לא לרצונה.
בציור 'והיו לבשר אחד' מתאחדת דמות אחד האבות המלווים לצורה פנטסטית המתחברת עם עוגה אדומה המרמזת לאופי
קורבני בהקשר ההחלטות הקשורות בחתונה המוצגת.
הציור 'קומפוזיציה' מציג את הניגוד בין עולם הילדות הנאיבית המגן, המבטיח אושר ועושר לבין "הבגידה" בסצינת הליווי. הדמות הנופלת מזכירה את ישו או את המלאכים הנופלים, בשני המקרים הקרבת הקורבן האישי מסתמנת כחלק מטקס הנישואין , טקס הממשיך את חייהם של אנשים רבים.
*טלי תמיר-קטלוג תערוכה לחדווה 'סלינו על כתפינו', גלריית הקיבוץ, 2003.
דניאל כהנא-לוינזון, אוצר
ינואר 2006
all rights reserved